החלום בהקיץ היומי:

תנועה שמלמדת גברים לעשות עבודה רגשית כדרך להילחם בשיעור התמותה הגברי הגבוה יותר.

כי כאילו: גברים מתים יותר מאלימות; אולי עם יותר עבודה רגשית, הם ילמדו לעשות de-escalation לעימותים במקום להגיע לאלימות. גברים לא נשואים מתים יותר מהר כי אין מי שיקבע להם תור לרופא. גברים נוטים יותר להתאבדות, כי דרך עבודה רגשית לומדים כלים של ליצור לעצמך רשת תמיכה חברתית או להתחבר לאחת קיימת.

(אולי שווה לשנות את השיח מ"גברים הם גרועים כי הם לא עושים עבודה רגשית" ל"גברים סובלים מדיכוי שלא מלמד אותם עבודה רגשית; זו האחריות שלהם ללמוד כבוגרים, אבל לא אשמתם שהם לא יודעים מראש". כמו ילדים חרדים ולימודי ליב"ה.)

מודעות פרסומת

עוד מחשבה על אינטרסקציונליות ועבודה רגשית:

פחות מסלילים גברים לעשות עבודה רגשית. לנווט גבולות מורכבים – של עצמך ושל אחרים – זו וואחד עבודה רגשית, במיוחד כשהגבולות הנ"ל לא מובעים במפורש כי חיברתו את הא.נשים בקבוצה שלהביע גבולות במפורש עושה אותן א.נשים רעים.

לדוגמא:
אני רוצה לשוחח עם חברה על נושא שאני יודעת שיעניין אותה, ויכול להיות שיכיל טריגרים. כישורי עבודה רגשית כוללים לדעת שיעזור לי תסריט לניהול התקשורת מולה, כמו, "יש לי משהו לספר שיעניין אותך אבל אני דואגת שהוא יהיה טריגרי. רוצה לשמוע מה?" ויכולים לתת לה מנגנוני התמודדות כמו לדעת שמתחיל לה טריגר כשעוד אפשר לעצור אותו, ולהגיד לי לשנות נושא, ולהגיד לי את כל זה מראש.

יש לי חברה אחרת שאיתה אני לא יכולה לנהל שיחות כנ"ל, כי היא לא מרגישה בנוח להגיד לי לעצור או להחליף נושא שיחה, ואז אני משתמשת בכישורי עבודה רגשית כדי לזכור מה הטריגרים שלה, או לשים לב לנימת הקול שלה כדי לדעת מתי נושא שיחה מסויים אולי לא נעים לה ולשאול אותה אם היא רוצה שאמשיך.

\דוגמא

אז יש נטיה של נשים ולא-בינאריותים (ל"ב להלן) ליצור לעצמןם מרחבים בטוחים יותר, שבהםן לא מכניסים א.נשים שלא יכולים להתנהג בהתאם לחוקי הקבוצה, וחוקי הקבוצה יכולים להיות מאד מעורפלים, ברמת "נו אבל כולם יודעים שלא בסדר להגיד X!" ולמי שבא מבחוץ, זה יכול להיראות נורא שרירותי.

הרבה מאלו שלא מוכנסים לקבוצות הנ"ל הם גברים סיס. לפעמים כמדיניות גורפת, לפעמים דה-פאקטו כי גברים סיס פחות שומרים על החוקים האלו. וזה, אני רוצה לציין, נראה לי לגיטימי במאה אחוז. יש לא.נשים זכות להגדיר לעצמןם מרחב חברתי שטוב להםן בו ולשמור עליו ולבחור את מי להכניס או לא להכניס באילו קריטריונים שבא להםן.

ויש גברים עם טראומות, וגבולות מורכבים. ויכול לקרות מצב שבו אין להם את כישורי העבודה הרגשית כדי להיות במרחב כזה בלי לפגוע באחרותים: יכול לקרות מצב שבו הם לא יודעים איך לא לפגוע *בעצמם*, כי לבודד את הגורמים לכך יכול להיות פאקטור של עבודה רגשית.

וכאילו, באסה לגברים האלה.

אני רוצה לחזור ולהגיד שאני חושבת שאין לאנשים חובה להכניס מישהו שהם לא רוצים למרחב שלהם; ובמקביל, שקשה להיות בנאדם שאין לו יכולות לטפל בעצמו בצורות מסויימות, או שלא מסוגל להתקרב לאנשים שיכולים לעזור לו בלי לפגוע בהם.

אני בכל זאת מאמינה שיש פיתרון. יש הרבה מרחבים, והרבה אנשים. יש גם גברים שטובים בעבודה רגשית, ויש גם נשים ול"ב ששמחים ללמד. ונראה לי שלשים לב שהצורך קיים זו כבר התחלה טובה.

על יציאה מהארון

לידיעת הקוראים הסטרייטים: אם מישהו אומר לכם "אני הומו/בי/אסקסואל/טרנס/משלאיהיה" ואתם עונים "אני סטרייט, מה זה משנה" – דגש על ה"מה זה משנה" – זה לא מאד נחמד מצידכם.
בעולם מושלם, לאף אחד באמת לא היה אכפת. בעולם שלנו, עד שמישהו אומר לכם את זה, רצה לו במאחורה של הראש מחשבה של, "רגע, דיברתי על הפרטנר שלי? על האקסים? אם אזכיר אותם, יכול להיות שהוא יתחיל להתנהג כמו חולירה?"
אז אומרים לאנשים ודי. כי האי-וודאות הזאת בלתי נסבלת לפעמים. וכשאומרים לך בחזרה "למה בכלל טרחת לציין את זה", זה כאילו "איך העזת לעשות משהו שיתן לך להרגיש קצת יותר בטוח".

היי שמנה, כאילו אין בך דופי

בימים האחרונים כל הפייסבוק שלי התאגד נגד הקמפיין נגד ילדים שמנים. מחמם את הלב, לראות את כל התגובות המזועזעות: איך אפשר לעשות דבר כזה לילדים? איך אפשר לעשות קמפיין שיגרום להם לשנוא את עצמם, שבוודאי רק יגביר את ההתעללות כלפיהם? כולם יודעים שזה לא יעיל, שאם רוצים שהם לא יהיו שמנים–

בראש שלי אני שומעת חריקת בלמים. מרחיקה את עצמי מנטלית וממשיכה לקרוא את התגובה. ללמד ילדים לאכול בריא ולהיות פעילים גופנית, כדי שלא יהיו שמנים. לא לגרום להרגיש רע, חלילה וחס, על הגוף שלהם שלא אשמתם שהוא כזה. רק ללמד אותם שהגוף שלהם לא בסדר. לא נורמלי. משהו שצריך לרפא, בין אם הם סובלים כרגע ממחלה כלשהי או לא. שלא יגדלו להיות מבוגר שמן, שעליו כבר לא צריך לרחם ולהגן.

אני מבוגר שמן. היי. באמת, סליחה שאני קיימת.

תדעו, כל מי שקורא, שאני אומרת את זה כי אני אוהבת אותכם. כי אכפת לי ממכם. אני רק רוצה שתבינו איך אתם נתפסים, גם אם זה לא נעים לשמוע.

כשאתם מדברים על "מיגור ההשמנה", אתם לא מדברים על מושג ערטילאי. אתם מדברים עלי ועל הגוף שלי, כמו שהוא. אתם אומרים לי, "היינו מעדיפים שלא תהיי קיימת, שאת מקומך תתפוס מישהי רזה שפחות או יותר דומה לך". אני יודעת שקשה לכם לשמוע את זה, שזה לא נעים, שאולי לא התכוונתם – אבל זה מה שאתם אומרים. אתם אומרים לי שהייתם שמחים יותר אם הגוף שלי היה נראה כמו משהו שנעים לכם לראות.

"אבל אנחנו דואגים לבריאות שלך!" – כן? כל הדיבורים על אוכל, על פעילות גופנית – הנקודה היחידה שבה הדיון נגמר, שבה אתה נחשב "בריא" ועוזבים אותך בשקט, היא הנקודה שבה אתה רזה. לא כשלחץ הדם שלך תקין, או רמת הסוכר והשומן בדם. הנקודה שבה מסתכלים עלייך ולא צריכים לחשוב שאתה נראה לא בסדר. לא נורמלי.

אתם יודעים מה אחד המקדמים הכי חשובים לאריכות ימים? חיים בקהילה. לא סתם, קהילה שאוהבת אותך ומקבלת אותך. אכפת לכם מהבריאות של ילדים שמנים? אל תגרמו להם להרגיש שאוהבים אותם על תנאי. אל תגרמו להם להבין שכל עוד הם לא נראים כמו התמונה המנטלית שלכם לילד בריא, משהו בהם פגום.